<h1>המכתם — ברכות</h1>
<h2>דף טו:</h2>
מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה וכו'. פי', דמדאוריתא אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית בחיוב, דהיינו אחר מירוח, והוא נקרא דגן, ואם אין לו מה יאכל לבהמתו מכניסה אפי' אחר דישה עם המוץ ומאכיל לבהמתו, דכיון דלא הוקבע למעשר אוכלין ממנו עראי, וכל אכילת בהמה עראי מיקריא. והאי דנקט במוץ שלה, ולא נקט בשבלים עצמן, משום דאלו מכניסה בשבלים דומה למללן מלילות, ופליגי בה במס' יום טוב [י"ג ע"א] אם נקבעה בראיית פני הבית אם לאו.
<h2>דף סו.</h2>
שאפי' רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה ז' נקיים. פי', דמדאורית' אין צריכין ז' נקיים אלא אם כן ראתה ג' ימים בתוך ימי זיבה, אבל בימי נדה אפי' ראתה כל ששה ימים ובשביעי פסקה טובלת וטהורה, והן החמירו אפי' על ראיית ימי נדה לספור ז' נקיים. ויש מפרשים שאפי' [בימי] זיבה לא היתה ראויה לספור בראיית דם טפת כחרדל שאינה ראויה להתחלק לג' ראיות והחמירו לספור. ויש מפרשים שאפי' בימי זיבה לא היו צריכות לספור על ראיית דם ירוק [כחר]דל והן החמירו לספור. לשון ר' יונתן ז"ל הן החמירו על עצמן שאם רואות בתוך י"א שבין נדה לנדה, פי' בסוף נדה לתחלת נדה אפי' ראיה קטנה טיפת דם כחרדל ולא יותר, חוששות שמא הקבר [היה פתוח] זה שלשה ימים וזה שלשה ימים בכל יום ראיתי ולא הרגשתי מרוב קטנות הראיה, וכל [אשה] שתראה שלשה ימים זה אחר זה בלא הפסק יום נקי ביניהם בתוך אותן י"א יום שהן אחר שבעת ימי נדה צריכה ז' נקיים. והחומרא היתה על מה שהן חוששות למה שלא ידעו בבירור [כי די] היה להן כשומרת יום כנגד יום, אך לא היתה החומרא בעבור טפת דם, דהא תנן במסכת נדה ומטמאין בכל שהן ואפי' כעין החרדל ובפחות מכאן. וכל שכן אם היתה הראייה [מרו]בה שהיה להן לחוש שנפתח המעין זה שלשה ימים, והיו צריכות לישב ז' נקיים מלבד אותו יום שפוסקת בו, כי זה משפט הזבה מה שאין כן בנדה דאוריתא שאפי' תראה כל אותן ז' ימים זה אחר זה אם תפסוק מן המנחה ולמעלה תטבול בליל יום (תשיעי) [שמיני] ותטהר לבעלה, ואם תשוב ותראה למחרת ביום שמיני אסורה לבעלה אותו היום וגם יום המחרת [אם] לא תראה כלל יום תשיעי תטבול בליל יום עשירי ותטהר לבעלה, וזו נקראת שומרת יום כנגד יום, ששומרת יום נקי כנגד יום טמא ודי לה בזה, ואם תשוב ותראה ביום עשירי תשמור כמו כן יום י"א, ואם לא תראה תטבול ותטהר לבעלה בליל י"ב, וכן המשפט עד סוף י"ח מתחלת נדותה שהם י"א יום בלא שבעת ימי נדה. אבל אם תראה ג' ימים רצופין בתוך י"א יום כגון יום שמיני ותשיעי ועשירי, או תשיעי ועשירי וי"א יום, או עשירי וי"א וי"ב, [או] י"א וי"ב וי"ג, או י"ב וי"ג וי"ד, או י"ג וי"ד וט"ו, או י"ד וט"ו וי"ו, או ט"ו וי"ו וי"ז, או י"ו וי"ז וי"ח תהיה זבה גמורה, וצריכה ז' נקיים. ואם תראה י"ז וי"ח וי"ט לא הוי זבה גמורה, שיום י"ט לא יצטרף לשני ימים הראשונים לו, לפי ששני ימים הראשונים היה די להם בשומרת יום כנגד יום, ויום י"ט הוא תחלת נדה וצריכה לעמוד ז' ימים באיסור נדותה בין שתראה בין שלא תראה, וכן המשפט לעולם. וזה היה בדורות הראשונים שהיו בקיאין במראה דמים איזה טמא ואיזה טהור, ולא היו יכולות לטעות בספירתן, לפי שיודעות מאיזה יום מתחילות ובאיזה יום גומרות, אבל בזמן הזה מימות רבינו הקדוש כל הנשים טועות הן ואינן יודעות אם בימים הראויין לנדות הן יושבות, או בימים הראויין לזיבה הן יושבות, לפיכך צריכות לישב ז' נקיים בשלשה שרואות מן התורה, ובראית דם טיפה כחרדל מחומרא שהחמר' על עצמן שמא בשכבת זרע שפולטות בימי הטהרה סמוך לוסתה נבלע דם נדותן, ולא הרגישו מרוב קטנות הראיה ואם אינן יכולות לתקן מה שעותו לסברתן ולחישותן, מתקנות עצמן מהיום ההוא ואילך ושומרות ז' נקיים, לפי שמא בימים הראויים לזיבה שהן י"א יום הן יושבות ע"כ.
